על חזרתיות, תכנון, ותדרים נסתרים

על חזרתיות, תכנון, ותדרים נסתרים

מאת: עמית ביטון

חזרתיות היא לא רעיון. כלומר, לא ממש. היא תופעה. או חוק טבע. או אולי הדרך שבה תודעה אנושית מנסה להתמודד עם כאוס.יש משהו קדום, כמעט ביולוגי, בנטייה שלנו לזהות תבניות. מחזורים. חזרות.זאת לא רק אסתטיקה — זו הישרדות: הקשבנו לרחש שחוזר על עצמו כדי להבין אם מדובר בגשם — או בנמר. וכשאנו מתכננים — אנחנו ממשיכים את אותו חיפוש אחרי יציבות, הפעם בצורת חלל, באור, בהשתקפות של קיר מול חלון.

אבל הרבה לפני טאדאו אנדו, הרבה לפני בתי שיכונים או בנייני משרדים שמזכירים לולאות שתקועות בלו"ז נצחי — חזרתיות הייתה בליבת האדריכלות האנושית. תחשבו על המקדשים היווניים: אותן עמודות דוריות, חזרות מודולאריות שנמתחות על פני חזית, כאילו מישהו לחץ על כפתור שיכפול על אבן. לא כי לא ידעו לגוון, אלא כי החזרה העניקה משמעות. כל עמוד חוזר לא רק על עצמו אלא על רעיון של שלמות^1.או הפירמידות — כל אבן דומה, כל שיפוע נמדד לפי זווית זהה, וכל החזרתיות הזו מייצרת תודעה: של זמן, של מוות, של חיי נצח.

כמובן, אי אפשר לדבר על חזרתיות מבלי להיכנס לזירה המתמטית. כי לפני שהיה לנו מושג של "מודול" או "חזרות צורניות", הייתה סדרה פיבונאצ'י. או לפחות הרעיון שהיקום נכתב דרך שפות מחזוריות^2. המספרים שחוזרים זה אחר זה — 1, 1, 2, 3, 5, 8... — כמו פעימות. כמו מדרגות. כמו עמודים. גם מבני הרנסנס, מג'וטו ועד פאלאדיו, התבססו על הפרופורציות הללו — לא מתוך נאמנות לרוח מתמטית, אלא מתוך הבנה אינטואיטיבית של היופי כהד שחוזר על עצמו.

איכשהו, לכל אורכה של ההיסטוריה, נראה שהאדם לא ממציא את החזרתיות אלא מגלה אותה.והיא, בתמורה, מסדרת לו את העולם.

עכשיו אפשר לחזור אליי.כשהתחלתי לתכנן, גיליתי שהחזרתיות משחררת. נשמע הפוך, נכון? כי הרי חזרתיות היא מגבלה.אבל בתוך ההגבלה – קורה משהו: אתה כבר לא עסוק באינסוף אפשרויות, אלא מגיב לאותו מרווח קטן שחוזר על עצמו.מה אם הקיר הזה יהיה זהה לקיר ההוא? מה אם כל יחידת מגורים תהיה אותו דבר, ורק אור היום ישתנה?

בכנסיית האור של אנדו, אותה חזרה של קירות בטון, פסים, קווים, יוצרת דווקא עומק.ההפתעה היא לא בצורניות — היא בהשתנות של החוויה^3.גם קולהאס, שכאילו מתנגד לכל מסורת, בעצם משחק איתה כמו ילד שובב: חוזר על קוביות, על מסות, על פרוגרמות — רק כדי להפוך אותן ברגע הנכון.החזרתיות אצלו היא הבסיס ממנו תצמח החריגה^4.

אבל מה שמרתק באמת, זה כשחזרתיות נהיית מרחב.בפרויקטים מסוימים אני מייצר סדרה של חללים כמעט זהים, כמו תאי נשימה. אתה לא אמור להתפעל מהם — אתה אמור להיכנס לתוך הקצב שלהם. זה יושב איפשהו בין מנזר לבין מסדרון של בית ספר — ובמקרים המוצלחים באמת, זה מרגיש כמו מקום שיכול להתקיים גם בעוד 300 שנה.

ויש גם ממד אקולוגי. כי חזרתיות — כמה שזה נשמע פילוסופי — היא בסוף גם פתרון של קיימות. כשאתה חוזר על מודול, אתה מצמצם טעויות. כשאתה מתכנן יחידה אחת ואז משכפל אותה — אתה חוסך חומר, אנרגיה, תיאום.והפרדוקס הוא שהחיסכון הזה לא מייצר זילות — אלא דווקא יופי.כמו מנטרה: ככל שהיא חוזרת על עצמה, היא נכנסת עמוק יותר.

החזרתיות עבורי היא תרגול. כמו מדיטציה.היא מייצרת הקשבה: למה שביניהם.לרווחים.לשקט.

הערות שוליים:

1. ראה: Vitruvius, De Architectura, ספר 3, עוסק בפרופורציות בגוף ובמקדש כאחד. תרגום לאנגלית בהוצאת Dover.

2. על הקשר בין סדרת פיבונאצ'י, הזהב והאדריכלות: Mario Livio, The Golden Ratio, Broadway Books, 2003.

3. Tadao Ando, The Architecture of Light, 2002. תיאור מעמיק של יצירת המתח הפנימי בין חומר לאור דרך חזרתיות צורנית.

4. Rem Koolhaas, Delirious New York, 1994. העמודים על הגריד והפנטהאוז מדגימים כיצד חזרתיות עירונית מאפשרת חריגה.